חמישים השנים שחלפו מאז כבשה ישראל את רמת הגולן מעניקות נקודת מבט חשובה לעיסוק בסוגיה של פיתוח הגולן והכללתו, הלכה למעשה, במדינת ישראל. בחלוף שני דורות ניתן לומר שמדינת ישראל לא השכילה ולא הצליחה להפוך את רמת הגולן לחבל ארץ משגשג ומיושב, ולא נקטה צעדים מהותיים לביסוס שליטתה דה-פקטו באזור על ידי קביעת מציאות התיישבותית בלתי-הפיכה.
עם כיבוש הגולן בקיץ 1967 רבה הייתה ההתלהבות בישראל. חרף קולות שקראו לישראל להציע לסוריה הסכם שלום כולל תמורת נסיגה מהגולן, חדוות ההתיישבות והחלוציות גברה ומתיישבים ראשונים החלו מיישבים את הגולן.
בתוך כשנתיים מסיום מלחמת ששת הימים כבר הוקמו ברמת הגולן 11 יישובים חדשים בהנחייתו הישירה של ראש הממשלה לוי אשכול, בתמיכה ובמימון ממשלת ישראל ובאמצעות החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. אולם לאחר הקמת היישובים הראשונים ופטירתו של אשכול, "הצטננה" ההתלהבות הממשלתית והגולן הורד למקום נמוך בסדר העדיפות הלאומי, זאת בהשוואה ליחס לו זכו מפעלי ההתיישבות בבקעת הירדן ובסיני. מדינת ישראל הקפידה לשמור על רמת הגולן כמגרש מלחמות פוטנציאלי ולא כחבל ארץ מפותח, מיושב ובלתי נפרד.
תכניות פיתוח
תנופת הפיתוח, שאפיינה את השנתיים הראשונות שלאחר המלחמה, הואטה ונבלמה אף יותר בשנת 1973, על רקע מלחמת יום הכיפורים. חוסר ההחלטיות של מדינת ישראל בנוגע לעתיד הגולן היווה רכיב נוסף שהקשה מאוד על גיוס מתיישבים חדשים. לחצה של ארצות-הברית בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והבעת הנכונות מצד ישראל לנסיגה מהגולן כבר בתקופת ממשלת רבין הראשונה – תמורת הסכם שלום מלא עם סוריה – יצרו מציאות של חוסר ודאות שהשפיעה לרעה על האפשרות לפיתוח האזור. בסך הכול, בין 1967 ל-1977 – העשור הראשון לשליטה הישראלית בגולן – הוקמו ברמת הגולן עשרים יישובים חדשים.
החטיבה להתיישבות המשיכה במאמצים להגדלת ההתיישבות בגולן. בשנת 1974 הכינה החטיבה תכנית פיתוח שלפיה בתוך שני עשורים יוקמו בגולן כ-34 יישובים חדשים ובהם אוכלוסייה המונה כ-45 אלף תושבים; 30 אלף מתוכם יתגוררו במרכז עירוני חדש שיוקם ויישא את השם "קצרין". כשנה מאוחר יותר החליטה הממשלה לקצר את לוחות הזמנים וקבעה תכנית שאפתנית יותר להשלמת המשימה בתוך 18 חודשים בלבד. בפועל נסוגה ממשלת ישראל מהתכנית השאפתנית והחליטה להסתפק בהקמת ארבעה מאחזים בגולן ובבניית היישוב העירוני קצרין, שאכלוסו החל בשנת 1977. בחלוף כמעט ארבעים שנה מונה קצרין כ-7,000 תושבים בלבד.
המהפך הפוליטי בבחירות 1977 לא השפיע בצורה יוצאת-דופן על היקפי ההתיישבות בגולן. קידום המגעים עם מצרים והנכונות של ישראל לנסיגות בסיני הגבירו את הקולות בציבור לחזק ולשמור על הגולן, אולם גם אז לא הציבה הממשלה את מפעל ההתיישבות בגולן במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי; המאמץ ההתיישבותי במשך השנים התמקד בעיקר ביהודה ושומרון.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979 גבר החשש מנסיגה עתידית של ישראל מרמת הגולן. תושבי הגולן הפעילו לחצים כבדים על נבחרי הציבור ועל ממשלת ישראל כדי למנוע כל מהלך של נסיגה ברמת הגולן, שיהפוך את גורל תושביה לזה של תושבי היישובים בסיני.
בדצמבר 1981 עבר בכנסת חוק הגולן שהחיל על רמת הגולן את החוק והמשפט הישראלי והלכה למעשה סיפח אותה למדינת ישראל. ערב חקיקתו היו ברמת הגולן 28 יישובים כפריים וקצרין, עיר בהתהוות. במלאת 14 שנות שליטה ישראלית ברמת הגולן מנתה האוכלוסייה היהודית בגולן כ-5,700 נפש.
סביר היה לצפות שחקיקת החוק לא תיתפס רק כאירוע פוליטי-משפטי, ושממשלת ישראל בראשות מנחם בגין תשקיע השקעות חורגות ניכרות ברמת הגולן, כדי לעגן את ההחלטה ההיסטורית במציאות בשטח. בפועל נדמה שמדינת ישראל הסתפקה בחקיקת החוק כמעשה הצהרתי בלבד. החוק קיבל תוקף ממשי בשטח; הלכה למעשה ממשלות ישראל לדורותיהן פטרו את עצמן מפיתוח משמעותי של מרחבי הגולן.
בשנת 1982 נעשה ניסיון שני לשנות את פני המציאות בגולן. החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית הציגה לפני הממשלה את תכנית "רבבותיים" לפיתוח מואץ של הגולן. התכנית שמה לה למטרה להביא לגולן כעשרים אלף תושבים נוספים בתוך כחמש שנים, אך תכניות לחוד ומעשים לחוד: גם עתה לא הוקצו המשאבים הנחוצים למימוש התכנית. בסוף שנת 1983 הואטה מאוד תנופת הפיתוח בגולן והגיעה לכדי עצירה מוחלטת; הבנייה החדשה פסקה ולא הוקמו יישובים חדשים. בשנת 1987, שנת היעד להשלמת היישום של תכנית רבבותיים, גדלה האוכלוסייה היהודית בגולן רק ב-4,600 תושבים – פחות מ-25% מהתכנון המקורי.
תעסוקה ונכסים לאומיים
היעדר ההקצאה של משאבים לרמת הגולן בא לידי ביטוי לא רק בכל הנוגע להתיישבות אלא גם לפיתוח התעשייה והתעסוקה. בחצי המאה שבה ישראל שולטת בגולן אי-אפשר להצביע על אף יוזמה ממשלתית לבנייה או להעברה משמעותית של נכסים לאומיים ואסטרטגיים לגולן כגון מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר, מפעלי תעשייה רחבי היקף ומרכזי טכנולוגיה. מיזמים מסוג זה יכולים היו לתת מענה תעסוקתי איכותי לתושבי הגולן ולהיות מוקד משיכה לתושבים חדשים רבים. הקמת מיזמים לאומיים בגולן הייתה מעידה על רצון אמיתי להפוך את הגולן לחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל אך, כאמור, קשה להצביע על תכניות מעשיות ומשמעותיות שהוצעו במשך השנים לפיתוח הגולן מבחינת תעסוקה, תעשייה ומחקר. במשך כל השנים נותר הגולן אזור ספר שלא היה שותף לתנופת הפיתוח האדירה שחלה בישראל בחמישים השנים האחרונות, כמו גם מחזון ה-StartUp Nation הישראלי שמגשג בדור האחרון. נדמה כי רשויות המדינה העדיפו לעטוף את חידלון המעש באמצעות טיפוח המותג "ארץ הגולן" כמותג של מרחב כפרי, צימרים ויקבים – ובכך דחקו לשולי סדר היום דיון גאו-אסטרטגי באשר לנחיצות הלאומית לקבוע עובדות בשטח ולשנות אקטיבית את המציאות הדמוגרפית בגולן.
בצד פיתוח אטי של המרחב הכפרי, לא נתנו ממשלות ישראל את דעתן לפיתוח משמעותי של המרחב העירוני באזור, כחלק מאסטרטגיית היסוד של ישראל לפיזור אוכלוסין, ובשים לב לאינטרסים גאו-פוליטיים וביטחוניים ברמת הגולן. אילו היו נותנות את דעתן כאמור, ישראל הייתה צריכה לקבוע יעד דמוגרפי של אכלוס כמאה אלף מתיישבים בגולן; ראוי היה לתרגם יעד זה לפיתוח תשתיות – הן במרחב הכפרי והן במרחב העירוני ברמת הגולן; ראוי היה לבחון אפשרויות להקמת מוקדים עירוניים נוספים בגולן בצד קצרין – עיר שבעצמה הוזנחה במשך שנים, בלי שמוסדות התכנון הלאומי פעלו להופכה למרכז עירוני משמעותי.