מחלוקת הגבול

בחינת הזווית הישראלית מעלה כי חלק משטחי רמת הגולן הנמצאים מאז מלחמת ששת הימים בשליטה ישראלית, אמורים היו כבר להיכלל בגבולות הבית הלאומי היהודי שעתיד היה לקום בסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

השליטה ברמת הגולן נתונה במחלוקת זה מאה שנה. בשנת 1916, עם נפילת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה לאחר כ-400 שנות שליטה באזור, חתמו בריטניה וצרפת על הסכם סייקס–פיקו. ההסכם חילק ביניהן את אזורי השליטה בשטחים הכבושים של האימפריה העות'מאנית. בהסכם נקבע כי אזור ארץ ישראל, כולל השטחים שממזרח לירדן (כיום ממלכת ירדן) ועיראק, יעבור לשליטת הבריטים, ואילו האזור המוכר כיום כסוריה עבר לשליטה צרפתית.

הבריטים והצרפתים נכנסים למזרח התיכון

בשנת 1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ייסד חבר הלאומים את משטר המנדטים (ההרשאות) – משטר שיחול על שטחים שכבר אינם נמצאים תחת הריבונות העות'מאנית ששלטה בהם טרם המלחמה, והעמים החיים בהם עדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם. נקבע כי השליטה על שטחים אלה תחולק ותופקד בנאמנות בידי המעצמות המנצחות עד שתתאפשר מסירתם לניהול עצמאי של העמים החיים בהם.

בשנת 1920 התכנסה בעיר סן-רמו שבאיטליה ועידה בהשתתפות אנגליה, צרפת, איטליה, יפן וארצות-הברית (כמשקיפה) במטרה לחלק כאמור את שטחי האימפריה העות'מאנית בין המעצמות שניצחו במלחמת העולם. נקבע כי השטחים שכבשו בריטניה וצרפת מידי האימפריה העות'מאנית לא יסופחו אליהן אלא יופקדו בידיהן כאמור עד לכינון המדינות החדשות. נוסף על כך אומצה הצהרת בלפור שפרסמה ממשלת בריטניה ב-1917, שבה נקבע כי בסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ייועדו שטחיו להקמת בית לאומי לעם היהודי.

עוד בשנת 1919, בוועידת השלום בוורסאי, הגישה התנועה הציונית תזכיר גבולות מטעמה ובו דרישה שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, יכלול גם את רמת הגולן והחורן. דברים ברוח זו גם פורסמו בשנת 1921 בתזכיר שהוגש למפלגת העבודה הבריטית על ידי מפלגת "פועלי-ציון", אשר על מנהיגיה נמנה גם דוד בן גוריון.

ההחלטה שהתקבלה בוועידת סן רמו בנוגע לארץ ישראל איחדה, הלכה למעשה, את הצהרת בלפור עם משטר המנדטים, ולמעשה היא מסמך היסוד שכונן את המנדט הבריטי ושעל בסיסו נדרש היה לפעול. תוקפו המשפטי של כתב המנדט הוא כשל אמנה בינלאומית מחייבת, והוא אף אושרר על ידי חבר הלאומים אף הוא שאימץ את העקרונות המופיעים בהצהרת בלפור.

הממלכה הערבית של סוריה, ובראשה המלך פייסל הראשון, הוקמה בראשית 1920 באזור המוכר לנו כיום כסוריה. היה זה ניסיון קצר מועד ראשון לכינון עצמאות באזור, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. הקמת הישות הסורית החדשה לא תאמה את ההסכמות לייסוד משטר המנדטים לאחר מלחמת העולם הראשונה, דבר שהוביל להתנגשות בין הצרפתים לישות החדשה. המאבק הוכרע ביולי 1920 בקרב מיסלון, שנערך בין כוחות הממלכה הערבית של סוריה לבין הצרפתים והסתיים בניצחון הצרפתים ובנפילתה של הממלכה הסורית קצרת הימים. לאחר שהשתלטו הצרפתים על השטח, זיהו את הפיצול העדתי והשבטי באזור כגורם המסכל כל אפשרות לכינון מדינה אחת הפועלת תחת שלטון מרכזי. במידה מסוימת הצרפתים הבינו כבר אז את מה שכיום – בחלוף כמאה שנים – ניכר לעין: מדינה סורית אחת אינה משקפת את המציאות בשטח.

הצרפתים פעלו בשיטת 'הפרד ומשול' וחילקו את שטח הממלכה הסורית לשישה אזורי שליטה של שש ישויות מדיניות: לבנון, דמשק, חַלֵבּ, המדינה העלאווית, סנג'ק-אלכסנדרטה וג'בל א-דרוז (הר הדרוזים). כל אחת מהישויות המדיניות הללו קיבלה סמכויות מעין-עצמאיות ובכך נפרם החיבור המלאכותי בין חלקי הממלכה הסורית. המהלך התקבל בברכה על ידי המיעוטים שמעמדם השתפר בעקבות שיתוף הפעולה עם הצרפתים, בעיקר אצל המארונים בלבנון, שנחשבו לבני חסות של הצרפתים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית.

היַחְדָּה למען הגולן

סימון הגבול וה'תיקון'

ועידת סן רמו, שכונסה כאמור ב-1920, לא הגדירה את הגבולות שבין אזורי השליטה של בריטניה וצרפת; הוחלט כי הגבולות ייקבעו באמנה נפרדת בין הבריטים לצרפתים. נקודת הפתיחה שקבעו הצדדים לדיון בשאלת הגבולות של ארץ ישראל הייתה גבולותיה המקראיים של הארץ, בהתאם לתיאורה בתנ"ך כמשתרעת מ"דן ועד באר שבע". נקודת מוצא זו מלמדת כי הצרפתים והבריטים ייחסו חשיבות להקשר ההיסטורי-תרבותי של הארץ וראו בעברה – המולדת ההיסטורית של העם היהודי – נקודת ייחוס פוליטית רלוונטית לעתידה. קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי אמור היה לעבור בשטח המזוהה כיום כאזור דרום-לבנון, הגליל העליון ורמת הגולן.

הבריטים ייחסו חשיבות גדולה למקורות המים באזור. בשנת 1919, בדיונים פנימיים בנושא התיחום של גבולות ארץ ישראל, הם הגדירו את קו הגבול הצפוני הרצוי של ארץ ישראל כעובר מצפון, בנהר הליטאני, וממשיך מזרחה, תוך שהוא כולל את הגולן ואת החורן. בסופו של דבר גברו על עקרונות אלו שיקולים פוליטיים. בהתאם לאזורי השליטה שנקבעו בהסכם שנכרת בנובמבר 1919 בין הבריטים לצרפתים נהפכו באחת היישובים מטולה, חמארה, תל-חי וכפר גלעדי למובלעות יהודיות נטולות הגנה וחשופות לפלישת ערבים בתוך שטח המנדט הצרפתי. אחת ההשלכות החמורות של מהלך זה הייתה הקרב על תל-חי, שאחריו ננטשו יישובים אלה לכמה חודשים.

ב-1920 הסכימו הצדדים כי קו הגבול בין שני אזורי המנדט יעבור במרכז הכנרת, יעלה צפונה וישאיר בגבולות המנדט הבריטי חלקים מהותיים מהגולן אך לא את כולו. הסכמות אלה נחתמו ואז הוכר לראשונה קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי, אולם בשנת 1923 הלינו הצרפתים על ההסכמות שהושגו שלוש שנים מוקדם יותר וביקשו לסמן מחדש את קו הגבול. הבריטים נעתרו ולאזור רמת הגולן נשלחה משלחת משותפת בראשות הקצינים: ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי. לאחר דין ודברים בנושא השליטה במקורות המים ולאחר תביעות צרפתיות נוספות הוסכם על קו גבול מתוקן ששינה את תוואי הגבול שהוסכם ב-1920. הסכם 1923, שכונה גם "הסכם ניוקומב-פולה", קבע כי הבריטים יעבירו למנדט הצרפתי את עיקר השטחים מאזור הגולן שהיו בגבולות המנדט הבריטי לפי ההסכם המקורי. במסגרת זו הוצאו מתוך גבולות ארץ ישראל נהר הבניאס ונהר החצבני (אחד משלושת מקורות הירדן) בטענה שהם חיוניים למחיית הכפרים הערבים באזור.

הקו הירוק: הקו שנקבע בהסכמי שביתת הנשק 1949; הקו הסגול: קו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה 1967. מימין לשמאל בשטח הצבוע סגול: השטח שעתיד היה להישאר בתחום המנדט הבריטי בהתאם להסכמות 1920; צמצום השטח לאחר הסכם ניוקומב-פולה ב-1923. השטח שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. (היַחְדָּה למען הגולן)

כאמור, השינוי המשמעותי ביותר בשרטוט הגבול בגולן נעשה בשטח שבין הבניאס לכנרת. במהלך קביעת קו הגבול נתקלו המשלחות הבריטיות והצרפתיות במצבים שבהם גבול הקרקעות הפרטיות של הערבים החיים בגולן לא היה ברור. מאחר שלא היו מפות שתיארו את תיחום הבעלויות בשטח אספו ראשי המשלחות את מנהיגי הכפרים משני עברי קו הגבול המוסכם, וביקשו מהם להצביע באופן שרירותי על תחומי הקרקעות הפרטיות. כאשר הגיעו הצדדים להסכמה ״הזיזו״ ראשי המשלחת את קו הגבול המוסכם בהתאם לתיחומים אלה וקבעו קו גבול חדש.

אנשי השבט הבדואי בני פאדיל ששכנו באזור טענו כי השטח שבין קוניטרה לנהר הירדן הוא שטח בבעלות פרטית וכי קו הגבול החדש חוצה את קרקעות השבט, כך שחלק מהשבט יימצא בצד הסורי של הגבול וחלק בצדו הארץ-ישראלי. למרות החובה לשקול שיקולים ארוכי טווח מכוח המנדטים שניתנו להם החליטו הבריטים והצרפתים לייחס לשיקול זה משקל מכריע בקביעת קו הגבול. הם אפשרו לראש השבט לקבוע אם שבטו יחסה תחת ריבונות בריטית בארץ-ישראל – ואז יוסט קו הגבול מזרחה עד לקוניטרה, או אם יחסה תחת ריבונות צרפתית-סורית – ואז יוסט קו הגבול עד לנהר הירדן. ראש השבט בחר להישאר תחת ריבונות צרפתית וקו הגבול הוסט מערבה. החלטה שרירותית יצרה עובדה היסטורית והביאה להעתקת גבולה של ארץ ישראל העתידית מערבה. שטח רמת הגולן הוצאה מתחום המנדט הבריטי ולמעשה מתחום גבולה הצפוני של מדינת ישראל העתידה לקום.

הקביעה הרואה בגבולות 1923 את הגבולות הרשמיים בין ישראל לסוריה נתונה במחלוקת. הטענה המרכזית היא שחילופי השטחים שביצעו הבריטים והצרפתים בוצעו בניגוד לרוח הדברים שנקבעו בוועידת סן-רמו משנת 1920, ושהלכה למעשה – בשל שיקולים פנימיים ששירתו מצב זמני – העבירו הבריטים לצרפתים, בניגוד לתנאי המנדט שהוענק להם, שטחים בגולן שהיו מיועדים להקמת הבית היהודי והיו חלק מן המנדט הבריטי במשך שלוש השנים הראשונות שלו. לימים הוכר סימון הגבול החדש שנקבע בין המנדטים בשנת 1923 כסימון הגבול הבינלאומי.

מלחמת העולם השנייה יצרה אי-ודאות נוספת באשר להסדר הגבולות שנקבע בסיום מלחמת העולם הראשונה. עם סיום המלחמה, בשנת 1945, התכנסה ועידת סן פרנסיסקו שייסדה את ארגון האומות המאוחדות (שהחליף את חבר הלאומים) והעניקה תוקף מחודש לזכויות שהוענקו לעמים במסגרת המנדטים של חבר הלאומים. באותו מעמד אושרר התוקף של כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וכתב המנדט נותר הסכם בינלאומי מחייב בין המדינות.

התוקפנות הסורית

בשנת 1946 הסתיים רשמית המנדט הצרפתי בסוריה, ומדינה סורית עצמאית הוקמה בגבולות הבינלאומיים על שטח המנדט הצרפתי, כולל השטחים בגולן ובחורן שהבריטים מסרו כאמור לצרפתים בשנת 1923. הלכה למעשה הפך קו הגבול של 1923 לקו הגבול הבינלאומי מתום המנדט הצרפתי בשנת 1946 ועד מלחמת העצמאות בשנת 1948. במהלך מלחמת העצמאות לקחה סוריה חלק פעיל במתקפה הערבית הכוללת על מדינת ישראל וכבשה שטחים נוספים באזור הגבול שממזרח לכנרת, כמו גם באזור רמת הבניאס ובעיקר באזור משמר הירדן. קווי הסיום של המלחמה חרגו מקווי 1923 שהיוו כאמור, משנת 1946 (עצמאות סוריה) ועד מאי 1948, את גבולה הדרומי הרשמי של סוריה העצמאית. סוריה השתמשה בשטחים שכבשה להפגזה מתמשכת של יישובי הצפון. מסיום מלחמת העצמאות ועד שנת 1967 נמצאו כוחות סוריים בחלק מהאזורים המפורזים, ממערב לגבול הבינלאומי, לרבות אזור אל חמה ובחוף הצפון-מזרחי של הכנרת, תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק שנקבע בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות.

כוחות צה"ל ברמת הגולן במלחמת ששת הימים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לקראת סוף שנת 1966 הוחרף המצב באזור עקב שינויים פוליטיים בסוריה ובאזור ובהם ברית סורית-מצרית והעמקת המעורבות של ברית-המועצות לשעבר. תקריות הגבול באזורים המפורזים, בצד התחמשות סורית בתמיכה סובייטית ופעולות להטיה של מקורות המים המגיעים לישראל מהחרמון – כל אלה אילצו את ישראל לקבל החלטה. באמצע 1967, ביום החמישי של מלחמת ששת הימים, יצאה ישראל למלחמת מגן כדי להסיר את האיום המתמיד שנשקף מהרי הגולן על צפון הארץ וליצור אזור חיץ אל מול התוקפנות הסורית.

חשוב לציין כי סוריה מעולם לא קיבלה את קו הגבול שנקבע ב-1923. גם בכל המגעים שהתקיימו עם הסורים לאחר מלחמת ששת הימים דרשה סוריה כי קו הגבול יחצה את הכנרת ואת אגם החולה. וכך, במשא ומתן שנערך בין ישראל לסוריה בין 1992 ל-1996 דרשו הסורים נסיגה ישראלית לחופי הכנרת בהתאם לתוואי שחצץ בפועל בין הצדדים בשנים 1949-1967.

ניתוח היסטורי של השליטה על הגולן במאה השנים האחרונות מעיד כי קו הגבול בין ישראל לסוריה שרוי במחלוקת ונתון לפרשנות. בחינת הזווית הישראלית מעלה כי חלק משטחי רמת הגולן הנמצאים מאז מלחמת ששת הימים בשליטה ישראלית, אמורים היו כבר להיכלל בגבולות הבית הלאומי היהודי שעתיד היה לקום בסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.