רמת הגולן היא שטח בן 1,860 קמ"ר, הגובל מצפון בהר החרמון, מדרום – בנהר הירמוך, ממערב – בנהר הירדן והכנרת, ממזרח – בערוץ נחל רוקד ובדרום-מזרח – באזור החורן.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשר השנים שחלפו מאז נחקק חוק הגולן בשנת 1981 גדל מספר התושבים היהודים בכ-5,000 בלבד, מספר כמעט זהה לגידול במספר התושבים בעשור שקדם לחקיקת החוק. קצב הגידול של ההתיישבות היהודית בגולן בעשורים העוקבים חושף תמונה עגומה למדי: בעשרים השנים שחלפו בין 1994-2014 גדל מספר התושבים היהודים בגולן בכ-7,000 נפש בלבד – גידול שהוא על סף קצב הגידול הטבעי באוכלוסייה. הלכה למעשה חלה בשנים אלו הקפאה בכל הקשור לצמיחה הדמוגרפית ברמת הגולן, מעבר לגידול הטבעי. מאז חקיקת חוק רמת הגולן לפני 35 שנה, הוקמו ברמת הגולן ארבעה יישובים בלבד.
הפער בין האוכלוסייה הלא יהודית לאוכלוסייה היהודית ברמת הגולן הולך וגדל. כאמור, בשני העשורים שבין 1994 ל-2014 גדלה האוכלוסייה היהודית ברמת הגולן בכ-7,000 נפש – ובה בעת גדלה בה האוכלוסייה הלא יהודית בכ-11 אלף נפש. נכון לשנת 2016 ברמת הגולן חיים כ-50 אלף תושבים, מהם כ-22 אלף יהודים וכ-27 אלף לא יהודים – אין רוב יהודי ברמת הגולן.
במשך חמישים שנות שליטה ישראלית ברמת הגולן, במשך 36 שנה מאז נחקק חוק רמת הגולן שהחיל עליה את הריבונות הישראלית, מדינת ישראל טרם הצליחה להביא לרוב יהודי ברמת הגולן. זאת, אף שמדובר באזור הנמצא בעדיפות לאומית, ואף שיש לישראל אינטרס אסטרטגי לכאורה להתאים את המציאות בשטח להצהרותיה בדבר היותה של רמת הגולן חלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. בה בעת מיקדה המדינה בשנים אלה מאמצים בהתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה, על אף התנגדות בינלאומית ומחלוקות פנימיות. המספרים מדברים בעד עצמם: מאז 1967 ועד מועד הכתיבה של שורות אלה לא עלה מספר התושבים היהודים ברמת הגולן על מספרם של התושבים הלא היהודים.
לאחר חמישים שנות שליטה ישראלית ביהודה ושומרון הגיע מספר התושבים היהודים ליותר מ-400 אלף (על פני שטח הגדול פי ארבעה בערך מרמת הגולן) – אך ברמת הגולן התיישבו פחות מ-5% ממספר היהודים באיו"ש.
כאשר משווים את קצב גידול ההתיישבות ברמת הגולן בחמישים השנים האחרונות לקצב הגידול בערי פריפריה בישראל, ניכר לעין הפער בין יכולת הביצוע של המדינה בהקמת והרחבת יישובים לבין הזנחת ההתיישבות בגולן. כאמור, בפרק זמן בו יישבה ממשלת ישראל בגולן כ-22 אלף נפש – העיר אילת גדלה בכ-39 אלף נפש; הערים נהריה וקרית גת גדלו, כל אחת, בכ-33 אלף נפש ובדומה לכך גם עפולה וקרית אתא; העיר כרמיאל, שבנייתה החלה בשנת 1964 מתוך מטרה לפתח את ההתיישבות היהודית בגליל, מונה כיום כ-45 אלף איש.
בשטח שנוי במחלוקת, שבו יש לישראל אינטרס אסטרטגי לחזק את נוכחותה, הצליחו ממשלות ישראל במשך כחצי מאה ליישב רק כ-22 אלף איש. מספרים אלה הם תעודת עניות ליכולת הביצוע של משימות אסטרטגיות לאומיות והוכחה למחדל היסטורי מתמשך.