סקירה | נסיונות הנסיגה לאורך השנים

מאז כבשה ישראל את רמת הגולן בשנת 1967 נותרה שאלת הנסיגה תלויה באוויר ברקע נכונות ישראלית לבצעה, בין במפורש ובין בקריצת עין. במשך השנים היו ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, שותפות לניסיונות להגיע להסדר עם סוריה שכלל נסיגה משטחי רמת הגולן.

ממשלות גולדה ואשכול | 1967-1974

ימים ספורים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, קיבלה ממשלת ישראל החלטה הקוראת לשלום עם סוריה ומצרים על בסיס הגבול הבינלאומי ובהתאם לצורכי הביטחון של ישראל. ישראל הסכימה לנסיגה מרמת הגולן בתנאי שתפורז, אך סוריה דחתה את ההצעה ובעקבות סירובה ביטלה ממשלת ישראל הצעה זו בשנת 1968. עם זאת, ממשלת ישראל קיבלה את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לנסיגה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והכירה בזכות של כל המדינות לחיות בגבולות בטוחים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, כבשה ישראל שטחים מתוך סוריה שנמצאו מזרחית לקו הפסקת האש שנקבע לאחר מלחמת ששת הימים וכונה "הקו הסגול". במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה במסגרתו נסוגה ישראל וחזרה אל "קו הסגול" וכן נקבע אזור חיץ בין שתי המדינות לאורך הצד המזרחי של הקו, בצד הסורי.

ממשלת רבין הראשונה | 1975

מספר חודשים מאוחר יותר, בשנת 1975, קיבל ראש הממשלה רבין מכתב מנשיא ארה"ב ג'רלד פורד ובו הכרה אמריקאית בחשיבות הביטחונית של רמת הגולן לישראל. במכתב פורד נכתב:

"ארה"ב תומכת בעמדה כי הסדר כולל עם סוריה במסגרת הסכם שלום חייב להבטיח את בטחונה של ישראל מפני התקפה מרמת הגולן. עוד תומכת ארה"ב בעמדה כי הסכם שלום צודק ובר קיימא, שהיה ועודנו מטרתה, חייב להיות מוסכם על שני הצדדים. ארה"ב אמנם טרם גיבשה עמדה סופית בשאלת הגבולות אך לכשתעשה כן, היא תעניק משקל גדול לעמדת ישראל לפיה כל הסכם שלום עם סוריה חייב יהיה לכלול הישארות של ישראל על רמת הגולן".

Embed from Getty Images

ממשלת בגין | 1977

ב-1977, לאחר ניצחון הליכוד בבחירות, לא השתנתה מדיניותה הרשמית של ישראל בנוגע לרמת הגולן, קרי: נכונות לנסיגה לגבולות בני הגנה במסגרת הסכם שלום מלא. ראש הממשלה, מנחם בגין, ביטא זאת בלשון ברורה:

"ישראל תישאר ברמת הגולן, אולם במסגרת חוזה שלום נהיה מוכנים לסגת מהקו הנוכחי לקו שיהווה […] גבול של קבע".

על רקע שיחות השלום עם מצרים ונכונותה של ישראל (לראשונה) לסגת באופן מלא משטחים שכבשה, בהתאם לדרישה של מדינה ערבית ובתמורה להסכם שלום, החלו מנהיגים ואנשי ציבור ישראלים – בהם מנחם בגין, משה דיין ועזר ויצמן – לבחון החלה של נוסחת הנסיגה גם בחזית הסורית.

הסכם השלום עם מצרים, שתרגם את העיקרון "שטחים תמורת שלום" לעיקרון "כל השטחים תמורת שלום", יצר תקדים היסטורי בנכונות של ישראל לנסיגה מלאה משטח שכבשה תמורת הסכם שלום. הלכה למעשה, מהלך זה יצק תוכן להחלטה 242 של האו"ם, שקראה לנסיגה משטחים כבושים אך לא קבעה כיצד תתבצע הנסיגה ומה היקפה. נסיגת ישראל מסיני קבעה תקדים שלפיו החלטה 242 מכוונת לנסיגה מלאה משטח שנכבש.

גם לאחר חקיקת חוק הגולן – שכזכור החיל את החוק, המשפט והמנהל של המדינה על רמת הגולן – קבע מנחם בגין כי לא נסגרה הדלת למשא ומתן לשלום עם סוריה. ככלל, יחסה ההיסטורי של תנועת החירות לרמת הגולן לא היה בהיר מלכתחילה. החזון "שתי גדות לירדן" שהופיע בסמלה של התנועה ובפרסומיה קבע את קו הגבול באזור קו המצוקים של רמת הגולן, בדומה לגבולות המנדט הבריטי. תנועת החירות ההיסטורית אמנם קידשה את גבולה המזרחי של ממלכת ירדן הנושק למדבריות עיראק, אך היא לא ראתה לנכון לכלול בחזונה את אזורי ההתיישבות מראשית תנועת הציונות – בגולן ובחורן. אפשר לומר שרמת הגולן ממחישה את השוני המובהק בתפיסת הגבול של "אדמת המולדת" בין שתי התנועות הציוניות בראשית דרכן: תנועת העבודה קידשה את קו הגבול במקום שבו עבר "להב המחרשה", תנועת החירות אימצה את העיקרון שקביעות בינלאומיות הן המכתיבות את גבול המולדת – ולענייננו: גבולות המנדט הבריטי, כפי שנקבעו ושורטטו על ידי קצין צרפתי וקצין בריטי, נהפכו להלכה לקו הגבול הצפוני של המולדת הנכספת. יש לציין כי בעת חקיקת חוק הגולן היה מנחם בגין מודע לשניות זו ובחר "לכייל" את המצפן התנועתי באומרו:

"מובן מאליו שכולנו יודעים שארץ ישראל כללה את רמת הגולן […] שתי מעצמות קולוניאליות, באופן שרירותי, החליטו שהגבול הצפוני של ארץ ישראל לא יעבור על רמת הגולן, אלא מתחת לרמת הגולן; והעובדה שהן עשו כך, רק מוכיחה שהן עשו זאת בשרירות לב. זו הבחינה ההיסטורית".

(צילום: סער יעקב, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית)

ממשלת רבין השנייה | 1992

התייחסות פוליטית בולטת, המשקפת את הסנטימנט הישראלי האמביוולנטי באשר לרמת הגולן, ניכרת בהתנהלותו של ראש הממשלה יצחק רבין. רבין, שהיה דמות "ביטחוניסטית" מרכזית בפוליטיקה הישראלית, ייצג את הסנטימנט הביטחוני של הציבור הישראלי ביחס לגולן. בעצרת לרגל 25 שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שנערכה במסגרת מסע הבחירות של שנת 1992 – שבועיים טרם בחירתו לראשות הממשלה – הכריז מי שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים:

"לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".

מחויבותה של מפלגת העבודה בראשות רבין לרמת הגולן קיבלה ביטוי גם במצע המפלגה שפורסם בשנה זו לקראת הבחירות:

"ישראל רואה ברמת-הגולן אזור בעל חשיבות רבה לביטחונה, לשלומה ולהבטחת מקורות המים שלה גם לעת שלום. ברמת-הגולן, שעליה הוחל המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל, בכל הסכם שלום עם סוריה ובהסדרי הביטחון יימשכו הנוכחות והשליטה ההתיישבותית והצבאית של ישראל. ממשלה בראשות העבודה תתמוך במתיישבי בקעת-הירדן והגולן ובחיזוק ההתיישבות בכל הגולן ובבקעת-הירדן".

משנבחר לראשות הממשלה שינה רבין את תפיסתו בנוגע לגולן. הדבר בא לידי ביטוי מילולי באמירתו המפורסמת: "עומק הנסיגה כעומק השלום". רבין הביע נכונותו לפשרות תמורת הסכם שלום עם סוריה והגדיר אותן "ויתורים כואבים", זאת במסגרת הפיקדון שנתן לשר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר. משנפתח ערוץ המגעים הרשמי עם הפלסטינים הורה רבין להתקדם בערוץ זה תחת ההנחה שהדבר יעמיד את ישראל בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול נשיא סוריה, חאפז אל-אסד. עד מהרה התערערה תפיסה זו, ובעקבות לחץ אמריקני שינה רבין את מדיניותו והחל לקדם שיחות עם סוריה, בד בבד עם הערוץ הפלסטיני. במסגרת זו העבירה ממשלת רבין לסוריה מסר שלפיו החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם חלה מבחינתה גם על הגולן. פירוש הדבר הוא יישום של עקרון הנסיגה המלאה בהתאם לנוסחת "שטחים תמורת שלום" – כפי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים – גם על רמת הגולן, בכפוף להסדרי ביטחון נאותים. בשנת 1994 קיים הרמטכ"ל דאז אהוד ברק שיחות מספר בארה"ב עם ההנהגה האמריקנית בנוגע להסדרי ביטחון עתידיים לאחר נסיגה ישראלית אפשרית מהגולן. בה בעת החל שר המשפטים דוד ליבאי לבדוק את האפשרות לקיום משאל עם בנושא. במסגרת המשא ומתן דרשה סוריה מישראל כי תיסוג מכל שטח רמת הגולן שכבשה ב-1967, תחת ההנחה שסוריה אינה מכירה בגבול המנדטורי שנקבע ב-1923 כגבול הבינלאומי בין שתי המדינות. הסורים ביססו את עמדתם זו על פרשנותם להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. המשא ומתן בין ישראל לסוריה נמשך גם לאחר רצח רבין ב-1995, בהובלת ממלא מקומו שמעון פרס, אך נפסק עם עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו בבחירות של 1996.

ממשלת נתניהו הראשונה | 1996

בקיץ 1996 ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו מיועצו המדיני דורי גולד לבחון את המעמד של הבטחת רבין לשר החוץ האמריקני וורן כריסטופר, לפיה תשמש רמת הגולן 'פיקדון' קרי: ישראל תיסוג מכל רמת הגולן בתמורה לשלום מלא וסידורי ביטחון עם סוריה (הבטחה שאשרר שמעון פרס, שכיהן כראש הממשלה הזמני לאחר רצח רבין). לאחר התייעצות פנימית ושיחה עם שר החוץ כריסטופר הובהר לצד הישראלי כי בעיני האמריקאים ההבטחה של רבין לא הייתה בעלת כל מעמד רשמי, אלא כזו שנאמרה על-פה והתייחסה לתסריט היפותטי, ולפיכך אינה מחייבת. נתניהו ביקש מהממשל האמריקני הבהרה בכתב שלפיה ישראל אינה כפופה להבטחה של רבין בעניין הגולן; עוד ביקש נתניהו אשרור בכתב של ההתחייבות שניתנה ב'מכתב פורד' לראש הממשלה רבין בשנת 1975 (לאחר מימוש 'הסכם הפרדת הכוחות' בין ישראל לסוריה) לפיו ארה"ב "תעניק משקל גדול לעמדת ישראל לפיה כל הסכם שלום עם סוריה חייב יהיה לכלול הישארות של ישראל על רמת הגולן". שבועות ספורים לאחר מכן העבירו האמריקנים מסמך ובו אשרור התוכן שב'מכתב פורד', כשהוא חתום על-ידי שר החוץ כריסטופר. יחד עם מסמך זה הגיע גם מסמך נוסף: האמריקאים אישרו בכתב כי ההבטחה של רבין בעניין הגולן כפיקדון, נעדרת כל מעמד מחייב.

Embed from Getty Images

חרף מהלכים אלה, ובניגוד למדיניות המוצהרת של מפלגת הליכוד, מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 1998 את רון לאודר לשמש שליחו החשאי לעניין המשא ומתן עם סוריה. על פי פרסומים בכלי התקשורת, במסגרת מגעים אלה הוצגו מפות ואף הובעה נכונות ישראלית לא רשמית לסגת עד ל"קו המצוקים".

ממשלת ברק | 1999

בשנת 2000 חידש ראש הממשלה אהוד ברק את המגעים לנסיגה מהגולן ביתר שאת. בשיא המגעים נפגש ברק בחסות נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון עם שר החוץ הסורי פרוק א-שרע, במסגרת ועידת שפרדסטאון בארצות-הברית. המגעים והוועידה הסתיימו ללא תוצאות לאחר שהסורים עמדו על חזרת ישראל לקו הגבול שהיה בתוקף עד פרוץ מלחמת ששת הימים, והיה מאפשר לסורים גישה לכנרת, ואילו ישראל מצידה, דרשה להסתמך על קו הגבול הבינלאומי.

ממשלת אולמרט | 2008

בשנת 2008 ניהל ראש הממשלה אהוד אולמרט מגעים עם הנשיא אסד, בתיווך טורקי, בנוגע לנסיגה מהגולן. אולמרט הסכים לנסיגה אך המגעים לא הבשילו. בנובמבר 2016, תיאר ארדואן את הבשלת המשא המתן וההסכמות לנסיגה ישראלית מרמת הגולן שנבלמה, לדבריו, עקב מבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך – בעקבות התפטרותו של אולמרט בשל החשדות לפלילים נגדו:

"בתקופת אהוד אולמרט הגענו למצב שסיימנו הכל והגענו לחתימה על הסכמים בין סוריה לבין ישראל כשאני הייתי המתווך. הגענו לנקודה הזו, היינו רק צריכים לתקן דברים אחרונים וכמעט הגענו למעמד של חתימה על הסכם, כשבצד השני היה אהוד אולמרט. אנחנו היינו הצד שייצג את אסד […] כבר הגענו למצב ששני הצדדים מרוויחים והגענו לקונצנזוס אבל ברגע האחרון, פלסטין ועזה הופצצו (מבצע "עופרת יצוקה" – צ.ה, א.צ), כמעט השלמנו את ההסכם וסגרנו את העסקה ושם סופגים הפצצות. בזמן שמתגבש הסכם בין סוריה וישראל לגבי הגולן. בצד השני מתחילות הפצצות, אנחנו אומרים "כמה חבל!". פה היינו אמורים להמשיך את העבודה עם סוריה, אבל לא יכולנו להגיע לתוצאה ואהוד אולמרט נותר בחוץ והוא חדל להנהיג".

Embed from Getty Images

ממשלת נתניהו השנייה | 2009

פרסומים בתקשורת מעידים שגם בכהונתו השנייה ניהל בנימין נתניהו מגעים חשאיים על עתיד הגולן. באוקטובר 2015 פרסם פרידריך הוף, שהיה שליחו ויועצו של הנשיא אובמה למזרח התיכון לענייני סוריה ולבנון, עדות אישית נדירה. לדבריו, בשנים 2010-2011 שימש מתווך בין ישראל לסוריה כשעל הפרק נסיגה ישראלית מרמת הגולן. הוף סיפר כי בפברואר 2011 נפגש עם נשיא סוריה באשר אל-אסד, וזה האחרון נתן את הסכמתו לנתק את כל מערכות היחסים האנטי-ישראליות עם איראן, חיזבאללה וחמאס, וכן להימנע מלתקוף ולאיים על ישראל – כל זאת בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן. לדברי הוף, ראש הממשלה נתניהו לא אהב את הרעיון אך הבין כי טמונה בו אפשרות לנתק את סוריה מהציר האיראני ועל כן הסכים לשלם עבור כך בנסיגה. לדברי הוף, מלחמת האזרחים בסוריה קטעה את המגעים בטרם הוכרע עומק הנסיגה.

***

בנובמבר 2015, כארבע שנים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה והתפרקותה של המדינה הסורית הלכה למעשה, פורסם בעיתון 'הארץ' כי במהלך פגישה שנערכה באותו חודש בין נתניהו לאובמה ביקש נתניהו לבחון מחדש את יחסה של ארצות-הברית להכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, אך הנשיא אובמה לא הגיב לדברים ולא התקיים דיון משמעותי בנושא. באפריל 2016 התכנסה ממשלת ישראל לישיבה מיוחדת ברמת הגולן; במעמדה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו:

“בחרתי לקיים את ישיבת הממשלה החגיגית ברמת הגולן כדי להעביר מסר ברור: 'רמת הגולן תישאר לעד בידי ישראל. ישראל לעולם לא תרד מרמת הגולן' […] אני מסופק אם סוריה תחזור אי-פעם להיות מה שהייתה. יש בה מיעוטים נרדפים כמו הנוצרים, הדרוזים והכורדים, שנלחמים בצדק על עתידם ועל ביטחונם. ומנגד, יש בה גורמי טרור, ובראשם דאע"ש, איראן וחיזבאללה וגורמי טרור אחרים, שרוצים להשליט על סוריה ועל האזור את האסלאם הקיצוני וממנה להמשיך להשליט אותו על שאר העולם".

באותו חודש נפגש נתניהו עם נשיא רוסיה פוטין והבהיר לו כי אין לישראל כוונה לחזור לימים שבהם יישובים ישראליים היו נתונים לאיומים ממרומי הגולן ועל כן – עם הסדר או בלי הסדר – רמת הגולן תישאר תחת ריבונות ישראלית.

בפגישת העבודה הראשונה של נתניהו עם הנשיא טראמפ, שנערכה בבית הלבן בפברואר 2017, ביקש נתניהו מטראמפ כי ארצות-הברית תכיר בסיפוח רמת הגולן למדינת ישראל. נתניהו ציין כי "נשיא ארה"ב לא הגיב בתדהמה לבקשה זו". כשבועיים מאוחר יותר, במהלך ביקור באוסטרליה, בנאום לפני הקהילה היהודית של סידני, אמר נתניהו כי "הגולן לא יוחזר לסוריה ותמיד יהיה חלק ממדינת ישראל".

Embed from Getty Images

***

ההיסטוריה הארוכה של נכונות מצד ממשלות ישראל מימין ומשמאל לנסיגה ברמת הגולן, או מרמת הגולן, מבססת את המסקנה שלמרות חקיקת חוק הגולן וקיום התיישבות, רמת הגולן הושארה במשך חמישים שנה כפיקדון תלוי באוויר – למקרה שעבור "התמורה הנכונה" תגמיש ישראל את עמדותיה ותשרטט מחדש את גבולות ריבונותה. נדמה שקריסתה של סוריה במלחמת האזרחים שפרצה בתחילת 2011 יצרה לראשונה "הדממה" של רעיונות הנסיגה (אך לא את התכנותה), ומאפשרת ניסוח מחדש של אסטרטגיה לאומית לרמת הגולן.

למרבה הצער, בחלוף יותר משש שנות לחימה ועל סף סיום פרק שפיכות הדמים במלחמת האזרחים בסוריה, טרם נערך בישראל חשבון נפש פוליטי או דיון פומבי באשר לקונספציית הנסיגה מהגולן ולתפיסה שהנחתה את ישראל במשך השנים בכל הקשור לאפשרות של הסדר עם סוריה ומשמעויותיו הביטחוניות והאחרות.