התגובה לאיראן: לא רק באש

פורסם בעיתון 'מקור ראשון'

מלבד הלחימה הטקטית, המערכה הישראלית אל מול האיראנים צריכה לכלול איום במחיר גיאוגרפי, כולל הכפלת ההתיישבות בגולן וחיזוק האוטונומיה הכורדית בסוריה

חילופי המהלומות בין ישראל לאיראן בחזית הסורית גרמו ליקיצה מאוחרת של המערכת המדינית, הפוליטית והתקשורתית בישראל. באיחור היסטורי, ישראל נדרשת לשאלה העיקרית: מהו האינטרס האסטרטגי – להבדיל מצעדים טקטיים – בכל הקשור לנעשה בחזית הזאת, ומה צריכה להיות נקודת מבטנו על תמונת הסיום של מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה.

מתברר שמדיניות "הקטנת הראש", שראתה את הטיפול הכירורגי בהברחות הנשק בסוריה כחזות כול והתעלמה ממהלכים גיאו־אסטרטגיים של איראן וטורקיה, לא נתנה מענה מספק. השינויים בשטח בשנים האחרונות היו לרעתנו. נרדמנו בשמירה.

המיית פעילות צה"ל במרחב הסורי לא צריכה לסחרר את הראשים. תוצרי היקיצה המאוחרת צריכים לפנות אל התמונה הגדולה העומדת לפנינו. ראוי שתתמקד בשש תובנות יסוד למתרחש לפנינו.

אחת: התבססות איראן בסוריה היא עובדה קיימת. אנו נוהגים להכריז השכם והערב ש"לא ניתן לאיראנים להתבסס בסוריה", אך הסוסים במקרה הזה כבר מזמן נמצאים באורווה. סוריה משנה את פניה ללא היכר. ראוי לדייק: אנו לא פועלים למניעת ההתבססות האיראנית אלא מתמודדים מולה, באיחור, ובעלויות פוטנציאליות גבוהות.

שתיים: פעולת צה"ל – באש ולא ברהב – לסימון קווים אדומים לאיראן מתחילה לקבל ביטוי בשטח, וטוב שכך. חדירת המל"ט והפלת מטוס חיל האוויר בפברואר השנה בידי האיראנים נענתה בתגובה ישראלית המתאימה לתגובות הסרק מול חמאס. לא הרתעה וכמובן לא הכרעה היו שם. נדמה שהימים האחרונים כיילו את המסר.

שלוש: סוריה הפרה הפרה מהותית את הסכמי שביתת הנשק שנחתמו איתה, שבמסגרתם ישראל נסוגה משטחים ברמת הגולן ובחרמון. סעיף א' של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מחודש מאי 1974 קובע: "ישראל וסוריה ישמרו בקפידה על הפסקת האש ביבשה, בים ובאוויר, ויימנעו… מכל פעולות צבאיות אחת נגד רעותה". לא ברורה שתיקתה הנמשכת של ישראל בהקשר הזה, והימנעותה מהתייחסות לגביית מחיר טריטוריאלי כאופציית תגובה להמשך התוקפנות האיראנית־סורית. עצם כניסתם של כוחות איראניים המוכוונים התקפית נגד ישראל היא הפרה של הסכמי הפרדת הכוחות. ישראל התעלמה מהפרות ההסכם במשך תקופה ארוכה, והיום מתחילה לשלם על כך מחיר.

ארבע: ביטול הסכם הגרעין המביש עם איראן וההכרה האמריקנית בירושלים בירת ישראל תוך העברת מקום מושבה של השגרירות הם סימנים המעידים על תפיסה שונה לגמרי של הממשל האמריקני את אתגרי האזור. יש לדבר על הפיל הגדול שעוד נמצא בחדר: המענה האסטרטגי האמיתי להתבססות האיראנית בסוריה הוא חשש מהכרה אמריקנית בריבונות ישראלית ברמת הגולן. יש לעשות מאמץ עליון להביא להכרה כזו במשמרת של הנשיא טראמפ, הן כהחלטה נשיאותית והן כאקט סמלי של הקונגרס. ספק אם בעתיד הכוכבים יסתדרו בשורה כה מופתית.

חמש: התגובה ההתקפית הווירטואוזית של צה"ל בסוריה חייבת להיות מגובה בשינוי אסטרטגי של המעש האזרחי ברמת הגולן. ממשלת ישראל חייבת להחליט על פרויקט חירום לאומי בעדיפות עליונה להכפלת הנוכחות ההתיישבותית הדלה ברמת הגולן. רק כך תשדר לעולם ולציבור הישראלי שהגולן פסק מלהיות שטח המופקד כפיקדון לעת שלום. ולא רק להחליט אלא גם לבצע. ובדחיפות.

שש: פעולת בלימה אפקטיבית של התפשטות איראן בסוריה קשורה גם בהבטחת המשך קיומה של האוטונומיה הכורדית השוכנת היום ב־25 אחוזים משטחה של סוריה. דאגה ישראלית לכך תהיה גם מענה ראוי למעורבות הטורקית בעזה, ביו"ש, בירושלים ובאגן הקדוש, וגם בקרב ערביי ישראל.

הנושא הזה צריך לעמוד בסדר עדיפויות גבוה בשיח הישראלי־אמריקני על עתיד סוריה. אסור שהאמריקנים ייסוגו מהשטחים הכורדיים בסוריה, תוך הפקרתם לציפורני האיראנים והטורקים גם יחד. לישראל, כמו לכל גורם שוחר חופש וצדק בעולם, יש מה לומר גם שם. ומי ייתן, לשם שינוי, שנאמר זאת בקול רם וברור.

Embed from Getty Images

 

__________

צבי האוזר הוא יו"ר היַחְדָּה למען הגולן, כיהן כמזכיר ממשלת ישראל ה-32 (2009-2013).
Zhauser@golancoalition.org | @ZviHauser

כתוב/כתבי תגובה